תעלת פנמה | |||
| אתרים המפנים לערך זה: הרובע העתיק - סן פליפה Casco Viejo - San Felipe, פארק מטרופוליטנו Parque Natural Metropolitano, תעלת פנמה Canal de Panama | |||
מחברת בין האוקיינוס האטלנטי לאוקיינוס השקט. זוהי תעלת סכרים, ובנייתה הייתה אחד האתגרים ההנדסיים הגדולים והקשים ביותר אי פעם. התעלה השפיעה רבות על השיט בין שני האוקיינוסים, שכן ספינות לא צריכות יותר לשוט במסלול הארוך מסביב לאמריקה הדרומית ודרך מצר מגלן. ספינה השטה מניו יורק לסן פרנסיסקו לאחר השלמת התעלה, צריכה לשוט 13,000 קילומטר פחות משנדרשה לשוט בנתיב המקורי סביב אמריקה הדרומית. למרות שהרעיון המקורי של תעלה בפנמה הועלה לראשונה עוד במאה ה-16, הניסיון הראשון לבנות את התעלה התחיל בשנת 1880 על ידי יזמים צרפתים בניצוחו של פרדיננד דה לספס, והסתיים ב-1889 מבלי שהושלם. העבודה התחדשה ב-1904 על ידי ארצות הברית, והתעלה נפתחה לשיט בשנת 1914. בניית התעלה, שאורכה 77 קילומטר, הייתה רצופה בבעיות שונות כמו מחלות (בעיקר מלריה וקדחת צהובה) ומפולות בוץ. מעריכים שיותר מ-27,000 עובדים מתו במהלך בניית התעלה. מאז פתיחתה, מהווה התעלה נתיב מרכזי בספנות הבינלאומית. כל שנה עוברות בתעלה יותר מ-14,000 ספינות, הנושאות יותר ממאתיים מיליון טונות סחורה. עד סוף שנת 2002, עברו בתעלה יותר מ-800,000 ספינות שונות. התעלה מספקת כ-80% מההכנסות של פנמה באופן ישיר או עקיף. תיאור התעלה תעלת פנמה מחברת את מפרץ פנמה הנמצא באוקיינוס השקט עם הים הקריבי שבאוקיינוס האטלנטי. בגלל צורת ה-S של מצר היבשה של פנמה, התעלה עוברת מהאוקיינוס השקט שבדרום מזרח לאוקיינוס האטלנטי שבצפון מערב. על מנת למנוע בלבול, רשויות התעלה מכנים את המעבר מהאוקיינוס האטלנטי לאוקיינוס השקט כמעבר דרומה ואילו הדרך ההפוכה נקראת צפונה. התעלה יכולה להעביר החל מיאכטות קטנות ועד לספינות מטען ונוסעים גדולות. כלי השיט הגדולים ביותר היכולים לעבור בתעלה נקראים "פנמקס". כמות גדלה והולכת של ספינות מודרניות עוברות את הגודל הזה. הספינות הללו נקראות גם "פוסט-פנמקס". מעבר ממוצע של ספינה בתעלה אורך כ-9 שעות. תוכנית התעלה התעלה מורכבת משני אגמים מלאכותיים, מספר תעלות מלאכותיות וכן מספר קבוצות של תאי שיט. אגם מלאכותי נוסף, אגם אלחואלה, משמש כמאגר מים לתעלה. מאפיין מרכזי בתוכנית התעלה נובע מהצורך לפצות על שטח קרקעי גדול, שנמצא במרכז נתיב התעלה, והגבוה בכ-26 מטר מגובה פני הים. לצורך זה מועלות הספינות בחלק הראשון של מסען בתעלה באמצעות תאי שיט עד לגובה זה, ומורדות חזרה לגובה פני הים, שוב באמצעות תאי שיט, בחלק האחרון של מסען. להלן מערך התעלה במסלול העובר מהאוקיינוס השקט לאוקיינוס האטלנטי: מהמצופים הנמצאים בתחילת התעלה במפרץ פנמה, שטה הספינה עד לתאי השיט "מירפלורס" (ספרדית: "Miraflores"), מרחק של 13.2 קילומטר. בדרך הספינה עוברת מתחת ל"גשר האמריקות". מערכת תאי השיט מירפלורס, הכוללת שני תאי שיט צמודים ו"קיר התקרבות" (קיר שלאורכו קשורות הספינות בעת ההמתנה למעבר בתאים), מעלה את הספינה 16.5 מטר בעת גאות אמצע. אורכה של המערכת 1.7 קילומטר. השלב הבא במסע הוא אגם מירפלורס, 1.7 קילומטר אורכו, וגובהו מעל פני הים 16.5 מטר. תא השיט "פדרו-מיגל" (ספרדית: Pedro Miguel), שאורכו, כולל קיר ההתקרבות באורך של 1.4 קילומטר, הוא השלב האחרון בהעלאת הספינה והוא מעלה אותה ב-9.5 מטר נוספים עד לגובה פני המים של תעלת השיט העיקרית. מעבר גיילארד, שנכרה דרך קו פרשת המים היבשתי, הוא הקטע הבא במסע. אורכו של המעבר הוא 12.6 קילומטר, וגובהו 26 מטר מעל פני הים. מעל המעבר משתרע גשר " המאה" (Centennial Bridge). לאחר מעבר גיילארד, נכנסת הספינה לנהר צ'ארגרס. זהו מעבר מים טבעי שגדל לאחר שנבנה הסכר באגם גאטון. אורכו של הנהר כ-8.5 קילומטר, והוא מתמזג עם אגם גאטון. אגם גאטון, אגם מלאכותי שנוצר לאחר בנייתו של סכר גאטון, מעביר את הספינה 24.2 קילומטר לאורך מצר היבשה. מערכת תאי השיט "גאטון", הבנויה משלושה תאי שיט צמודים שאורכם הכולל הוא 1.9 קילומטר, מורידה את הספינה חזרה לגובה פני הים. תעלה באורך של 3.2 קילומטר מהווה את נתיב היציאה לאוקיינוס האטלנטי לספינות השטות מהאוקיינוס השקט, או, לחילופין, נתיב הכניסה לספינות השטות מהאוקיינוס האטלנטי. מפרץ לימון, שמהווה נמל טבעי ענק, מספק מקום עגינה לספינות המחכות לתורן לעבור בתעלה לכיוון האוקיינוס השקט. אורכו של המפרץ 8.7 קילומטר עד לשובר הגלים החיצוני. אורכו השלם של המעבר, החל מתעלת הכניסה בצד האוקיינוס השקט ועד לשובר הגלים שנמצא באוקיינוס האטלנטי, הוא 76.9 קילומטר. טווח הגאות ושפל המקסימאלי בצד האוקיינוס השקט הוא בין 3.35+ מטר ל 3.20- מטר. ולכן, ההעלאה בתאי השיט מירפלורס נעה בין 13.1 מטר בעת שיא הגאות, ל-19.1 מטר בעת שיא השפל. טווח הגאות והשפל בצד האטלנטי של התעלה אינו עולה על 60 סנטימטר. גובה פני הים הממוצע בצד הפאסיפי של התעלה גבוה ב-20 סנטימטר מהגובה בצד האטלנטי. מפרץ לימון, שנמצא בצד האטלנטי, משמש מעגן מוגן לספינות על ידי שובר גלים מלאכותי ענקי. אולם, השטח שבתוך המפרץ אינו מספיק יותר בגלל כמות הספינות וגודלן. ולכן, ספינות רבות הממתינות למעבר בתעלה נאלצות לעגון מחוץ למפרץ בים הפתוח. המעגן בצד הפאסיפי של התעלה פתוח, אף על פי שהוא מוגן בגלל צורתו הטבעית של מפרץ פנמה. תאי השיט המאפיין המרשים ביותר של התעלה הוא תאי השיט שלה. רוחבם של תאי השיט 33.53 מטר, ואורכם השמיש 304.8 מטר. עומקם של תאי השיט משתנה, והעומק הקטן ביותר הוא 12.55 מטר במפתן הדרומי של תא השיט פדרו-מיגל. ממדים אלו קובעים את גודלן המרבי של הספינות שיכולות להשתמש בתעלה. גודל זה ידוע גם כפנמקס. כל תאי השיט בתעלה כפולים, ולכן ניתן להעביר ספינות בשני הכיוונים בעת ובעונה אחת. אך כיוון שספינות גדולות אינן יכולות לחצות את מעבר גיילארד במהירות ובבטחה, בפועל זורמת תנועת האוניות לסירוגין לכל כיוון, ולכן תאי השיט משמשים כמסלולים "כפולים" בכיוון אחד. כל תא שיט דורש 101,000 מטר מעוקב של מים כדי להתמלא. מים אלו נכנסים לתא בכוח הכבידה ובעזרת רשת תעלות הנמצאת מתחת לכל תא. ספינות נגררות דרך התאים בעזרת קטרים מיוחדים הנקראים mulas (על שם הפרד, ששימש בעבר לצורך משיכת דוברות לאורך תעלות), שנעים על מסילות מיוחדת שנמצאות על קירות התאים. ספינות קטנות יותר, כמו סירות טיול או יאכטות פרטיות, מועברות באופן ידני דרך התאים, ונקשרות אל קירות התא על ידי מטפלי חבלים שנמצאים על כלי השיט. אגמי גאטון ואלחואלה אגם גאטון והנהר צ'אגרס (Río Chagres) מהווים מרכיב חשוב של התעלה, ונושאים ספינות חלק משמעותי מהדרך על פני מצר פנמה. כמו כן, האגם משמש כמאגר מים חשוב, המאפשר לתאי השיט להמשיך לפעול גם במהלך עונת היובש. האגם נוצר, והנהר הורחב והועמק, על ידי בניית סכר גאטון על נהר הצ'אגרס. עם השלמת הסכר הוצף העמק המיוער. כמעט מאה שנה מאוחר יותר, עדיין ניתן לראות את גדמי עצי התולענה המציצים מהמים, וגדמים שקועים המהווים סכנה לכלי שיט קטנים הסוטים מהנתיב המסומן. ישנו אפיק שיט קטן המשמש כקיצור דרך באגם, הנתיב נקרא גם: "מעבר הבננה", ומספק נתיב קצר מעט יותר מהנתיב העיקרי. בנתיב משתמשים בעיקר נווטי התעלה ויאכטות המעוניינות להימנע מהתנועה הצפופה בנתיב השיט העיקרי. מספר איים נמצאים בתוך אגם גאטון, ביניהם ניתן למנות את האי "בארו קולוראדו" (Barro Colorado Island), מקום המשכן למכון הסמית'סוניאן לחקר האזור הטרופי (STRI). נפח המים בו משתמשות הספינות העוברות דרך תאי השיט, יחד עם ירידת הגשמים העונתית באזור פנמה, מקשים את השמירה על גובה המיים באגם גאטון, במיוחד בתקופה היבשה של השנה. סכר נוסף, סכר "מאדן" (Madden), נבנה על פני נהר הצ'אגרס מעל לאגם גאטון. הסכר יצר את אגם אלחואלה (Alajuela) – המוכר גם בשם אגם "מאדן" – המספק מקום נוסף לאחסון מים בעת תקופות היובש. נקודות חציה ישנם מספר מעברים מעל לתעלה. בקצה הדרומי (הפאסיפי) של התעלה נמצא גשר האמריקות, גשר ראשי לכלי רכב שנפתח בשנת 1962. במשך שנים רבות, הגשר היה נקודת החציה הקבועה היחידה על פני התעלה. לפני בנייתו, רוב התנועה בין שני גדות התעלה השתמשה במעבורות באותה הנקודה. צפונית לגשר, ליד תאי השיט "מירפלור", נמצא גשר מסתובב המשמש כלי רכב וגם רכבות. הגשר נפתח ב־1942 ויכול להעביר תנועה רק כשאין ספינות עוברות, ולכן משתמשים בו כיום רק לעתים נדירות. באותה הנקודה, גשר מסתובב נוסף בנוי לתוך מבנה תאי השיט - גם בו משתמשים רק לעתים נדירות. נקודת החציה החדשה ביותר היא גשר "יובל המאה", העובר מעל מעבר גיילארד ונמצא צפונית לתא השיט "פדרו-מיגל". גשר זה הוא בעל שישה נתיבי תנועה, ובנייתו הסתיימה בשנת 2004 (למרות שהוא נפתח לתנועה רק בשנת 2005). לבסוף, גשר מסתובב נוסף בנוי לתוך תאי השיט "גאטון". ניתן להשתמש בו רק כששערי תא השיט סגורים, ולכן הוא בעל קיבולת נמוכה. בנוסף למעברים הציבוריים, עובדי התעלה יכולים ללכת על שערי תאי השיט כשהם סגורים. | |||
|
הטקסט נערך ע"י מערכת Todos.co.il ומוגש בכפוף ל־GNU Free Documentation License, בשיתוף וויקיפדיה. הערך כולל תוכן מהדף http://he.wikipedia.org/wiki/תעלת פנמה. |  | ||