אצטקים | |||
הקבוצה האתנית הדומיננטית מבין השלוש היו בני המשיקה, תושבי העיר טנוצ'טיטלאן. חברה וכלכלכה החברה האצטקית הייתה מחולקת לשני מעמדות. במעמד הנמוך היו ה-macehualli (העם) הם אלה שעסקו בחקלאות ובמלאכה, שרתו בצבא ושילמו מיסים. רוב האצטקים עסקו בחקלאות מפותחת שעשתה שימוש במערכות השקיה נרחבות. המעמד השליט העליון, ה-pilli (האצולה), היו בדרגות הגבוהות של המינהל הציבורי ומילאו את תפקידי הכהונה. בנוסף, היו ה-tlacotin שהיו שבויי מלחמה ועבדים, והם אלה שהוקרבו לאלים. תרבות אם כי לאצטקים לא היה כתב במשמעותו הרגילה, הייתה להם מערכת כתובה של שפת ציורים בו לכל אחד מהסימנים הייתה משמעות פשוטה ומשמעות עמוקה יותר - רעיון, מושג וכדומה. זמן קצר לפני שנכבשו בידי הספרדים אף החלו לפתח צורת כתיבה פונטית. רישומיהם, בייחוד קודקס החוקים, תועדו בקודקסים עשויים עור ועל קירות מקדשיהם. הם גם תיארכו את התיעוד בלוח שנה מדויק למדי. לאצטקים היה משחק כדור פולחני בשם טלאצ'טלי, שהינו בעל דמיון מסוים למשחק הכדורסל המודרני. להבדיל מכדורסל, טלאצ'טלי שוחק לרוב נגד שבויים, לפני העלתם כקורבן אדם. לשימורן של המיתולוגיות והמסורות האצטקיות סייעה פעילותו של הכומר הספרדי ברנרדינו דה סאהגון, שבמשך הדור שלאחר הכיבוש עמל על תיעודן והרבה לשוחח עם זקניהם וחכמיהם של האצטקים. כתביו נגנזו בידי הכנסייה הקתולית, והתפרסמו מחדש רק במאה ה-18. לפני החורבן על פי המיתולוגיה האצטקית, קורותיהם של האצטקים מתחילים בנדודיהם בהנהגתו של הויצ'ילפושלי - ספק אדם, ספק אל. נדודים אלה הסתיימו במאה העשירית כאשר התיישבו בארץ קולהואקאן, ארצם של הטולטקים שם היה מעמדם נחות, אולי מעמד עבדים. עם השנים עלתה קרנם והם התערו בתרבות המקומית. זעזוע בלתי צפוי התרחש כאשר קיבלו לידם את בתו של מלך קולהואקאן, לכאורה על מנת להופכה למלכתם. האצטקים פשטו את עורה והקריבו אותה כקרבן. המעשה האכזרי הוביל לגירושם אל אי באגם טשקוקו, אשר השתייך לקיסרות גדולה היריבה לקולהואקן, אסקופוסאלקו שמה. באי זה הם בנו את עירם טנוצ'טיטלאן (כיום מקסיקו סיטי), אולם נותרו כפופים לקיסרות. כעבור כמה דורות חמדה אסקופוסאלקו את עצמאותם ההולכת ומתפתחת של האצטקים, והגיעה עת העימות החזיתי. בהנהגתו של הנסיך טלאקאלל, אחי המלך, הצליחו האצטקים לזכות בניצחון מוחץ. הממלכה היריבה נכבשה ורבים בה נטבחו. כמה מערכות נוספות כנגד שבטים יריבים ביססו את המעצמה החדשה. טלאקאלל החליט כי העליונות אשר לה זכה עמו מצדיקה את יצירתה של מהפכה תרבותית, ואת העלאת קרנו של מיתוס לוחמני אכזרי. ראשית, הוא השמיד את הכתבים הישנים והפיץ סיפור ראשית חדש, על ארץ מוצא אגדית בשם אסטלאן, שם חיה אמו של האל הויצ'ילפושלי. משלחת זקנים שנשלחה לשם חזרה ודיווחה על נסים ונפלאות. הפרט החשוב ביותר שעליו דיווחה היה כי הויצ'ילפושלי יוכל להתאחד עם אימו רק אחרי כיבושה המלא של הארץ. שנית, הוא ביסס פולחן הקרבת שבויים המוני, שהתבסס על רעיון דתי חדש ולפיו השמש מאבדת דם בכל זריחה במאבקיה להיחלץ מדרקון התהומות (זהו פשר הצבע האדמדם בשמים). כדי שלא תיעלם, יש צורך להחזיר לה דם זה, שיבוא מעורקיהם של הנזבחים. הקרבת אדם הייתה מסורת עתיקה וכבר בעבר הרחוק התקיימו משחקי כדור שהמנוצחים בהם הוקרבו, אך הממדים שאליהם הביא טלאקאלל את קורבן האדם היו חסרי תקדים. בפולחן החדש נזבחו לעתים 10,000 שבויים ביום אחד. מקדש מפואר מיוחד הוקם לצורכו, והמורא נפל על כל עמי מקסיקו. מלחמות מיוחדות, "מלחמות הפרחים", נוהלו אך ורק במטרה להשיג שבויים לצורכי הקרבה. ההקרבה הייתה כרוכה בקניבליזם, שכן הלב הוצא מהקורבנות ונאכל על ידי הכהן. לפי אחד ההסברים, שכנראה אינו נתמך בראיות חזקות, פיצה בשר האדם על המחסור בחלבונים בדיאטה האצטקית. מדי שנה היה נבחר אדם לגלם את דמות האל, והכוהנים היו משרתים אותו בנאמנות. בסוף השנה גם הוא היה מופשט ומוקרב בפירמידות ואל חדש היה נבחר. על אף הנהגת הפולחן האכזרי, שגשגה הממלכה האצטקית. מערכות של חינוך, גביית מיסים, מסחר ומשפט התנהלו היטב. נקבעה מועצת זקנים שבחרה מלך חדש מקרב האצולה, כל אימת שהדבר נדרש. המלוכה לא תמיד הועברה בירושה. בוא הספרדים העידן האצטקי לא ארך זמן רב. הוא בא לקיצו בדרך פתאומית, פחות ממאה שנה אחרי התגבשות שלטונם. ב-1520 שלט בממלכה מונטסומה, שמיעט לעסוק במלחמה ביחס לקודמיו. באותן שנים, כך סיפרו המסורות האצטקיות, הופיעו אותות מאותות שונים מבשרי פורענות. בשמיים נראו מראות מוזרים, וקול יללה מסתורי נשמע בלילות. לא ברור כמה מאירועים אלו אכן נחוו בידי בני התקופה, וכמה דווחו רק למפרע, אך על פי המקורות האצטקיים, מחזות אלו הביאו את המלך אל סיפה של התמוטטות עצבים, הוא שקע במלנכוליה, וטבח בקוסמים שלא ידעו לפתור חלומותיו. כשהחלו להופיע דיווחים ראשונים על אנשים לבנים זרים, שבאו מהים, מונטסומה, שהיה איש דתי מאוד, סבר שהאל קצ'אלקואטל חוזר ובא לרשת אותו על כיסא מלכותו. קצ'אלקואטל (קוּאֶטְסַלְקוֹאַטְל) היה שמו של אדם-אל, בעל צבע עור לבן, שהנהיג את העיר הקדומה טולה בימים עברו. המיתוס על חזרתו של קצ'אלקואטל היה נפוץ מאז ומעולם, והמלך האמין בו לחלוטין. הוא הורה לקדם את פני הזרים במתנות, במחשבה שהם פמליית האל. הספרדים, שהונהגו בידי הרנאן קורטז, לא היו רבים, ולא מנו יותר מכמה מאות הרפתקנים תאבי בצע. קורטס הורה להרשים את הילידים באמצעות ירי תותחים, ופעולה זו אכן נחלה הצלחה. המחווה הנגדית שניסו להושיט האצטקים, הקרבת קורבנות אדם למען הזרים, רק עוררה בספרדים סלידה ושאט נפש. הכמרים שליוו את קורטס ראו בפולחן הוכחה להיותה של הממלכה האינדיאנית מעוז השטן. שבטים אינדיאניים יריבים לאצטקים לא בהכרח ראו את בוא הלבנים באותו אור מיסטי כמו מונטסומה, אך הם סברו שנוצרה הזדמנות נאותה להיפרע מאדוני הארץ האכזריים. גם בעלות ברית מסורתיות של הממלכה האצטקית הפנו לה עורף. קורטס הצליח להביא להטבלתן לנצרות של משפחות מלוכה אינדיאניות שלמות. קבוצה זו, מונהגת בידי הספרדים, עלתה על טנוצ'טיטלאן. החלטת מונטסומה לפתוח את השערים לקורטס, לערוך טקס חגיגי לכבוד חזרתו של קצ'לקואטל כביכול, ולתת בידו את מוסרות השלטון, נחשבת בעיני ההיסטוריונית ברברה טוכמן במצעד האיוולת לאחד ממעשי האיוולת הגדולים בהיסטוריה. יש לציין שבחצר המלכותית לא היו הכול תמימי דעים. אחיו של המלך ואחרים התנגדו בחריפות להחלטה. קורטס אסר את המלך ובזז את אוצרות הממלכה. הוא עזב את העיר, והפקיד את השלטון בידי פדרו דה אלווראדו, סגנו האכזר ממנו. פדרו הוזמן בידי מונטסומה לטקס חגיגי לכבוד האל הויצ'ילופושלי. על אף מחאות אנשיו הוסיף המלך לתת אמון עיוור בספרדים: "וכי במלחמה אנו איתם ?" אמר לאנשיו. אלא שפדרו ואנשיו ראו באירוע הזדמנות לבער את האלילות בדרך האלימה ביותר והפכו אותו לטבח המוני. על אף שמנהיגם עדיין קרא להם להימנע ממלחמה, מרדו בו האצטקים, התנקשו בחייו ופתחו במערכה כנגד הפולשים הזרים. חזרתו של קורטס אל העיר לא הועילה, והצבא הספרדי נסוג, תוך שהוא סופר אבדות רבות. לרגע נדמה היה שהתרבות האצטקית עדיין יכולה לשרוד ובראשה הועמד מלך צעיר ואמיץ, קואוטמוק. קורטס המובס אסף כוחות ויצא שוב למערכה, כשהוא עומד בראשם של קומץ ספרדים ועל פי התיאורים (שייתכן והם מוגזמים) גם עם למעלה ממאה אלף לוחמים אינדיאנים בעלי בריתו. מחלת האבעבועות שהביאו האירופאים הפילה חללים רבים, והאצטקים נחלשו עוד יותר. אף על פי כן, הצליחו לנצח שנית במלחמה מבית לבית שניהלו עם צבאו של קורטס. הספרדים נקטו בטקטיקה חדשה: הם צרו על טנוצ'טיטלאן, וחזו באנשיה הגוועים ברעב לאיטם. באין ברירה, ואחרי שגם כלי הנשק הפולחניים הסודיים ביותר לא הועילו, נכנעו האצטקים. קואטמוק עונה בסיר שמן רותח, כדי שיגלה היכן מוחבאים אוצרות הממלכה ובסופו של דבר נתלה, הנשים נאנסו והגברים נשבו לעבדות. אחרי הכיבוש זמן קצר לאחר שהושלם הניצחון, הגיעו הכמרים הפרנציסקנים, להביא את בשורת הנצרות וניהלו עם חכמי האינדיאנים ויכוחים פומביים, כדוגמת אלה שהתנהלו באירופה עם היהודים. ההמרה לנצרות לא הייתה דרמטית מאוד מבחינת האצטקים, שכן הם היו רגילים לצרף אלים רבים לפולחנם. מנגד, הם לא נטשו את המוטיבים האלילים הישנים. עד עצם היום הזה מתקיימים בכפרים במקסיקו פולחנים מעורבים - נוצריים ואליליים. גורלם של האינדיאנים היה כשל עמים אחרים, שעברו קולוניליזציה. המסגרות המסורתיות התפרקו, אך נורמות מערביות לא תפסו את מקומן. על חורבות טנוצ'טיטלאן הוקמה מקסיקו סיטי. צעירים אינדיאנים שועבדו במכרות ובמטעי הסוכר, ומתו בהמוניהם מעבודה קשה וממחלות כשרק חלקם של אלה ששיתפו פעולה עם הספרדים מלכתחילה שפר. קרקעות ענק נגזלו וחולקו בין הכובשים. מעט מאוד נשים היו בין הספרדים שלקחו נשים מבנות המקום וכך נוצרה קבוצה חברתית-תרבותית חדשה, המסטיסים, שתהפוך לימים למרכיב אתני מרכזי ברבות ממדינות אמריקה הלטינית. | |||
|
הטקסט נערך ע"י מערכת Todos.co.il ומוגש בכפוף ל־GNU Free Documentation License, בשיתוף וויקיפדיה. הערך כולל תוכן מהדף http://he.wikipedia.org/wiki/אצטקים. |  | ||