רסיפה רסיפה, ברזיל. | |||
| אתרים המפנים לערך זה: בוא ויאג'ם Boa Viagem, הקרנבל ברסיפה Carnaval, פרננדו די נורוניה Fernando de Noronha, צלילה ברסיפה ואולינדה Diving in Recife and Olinda | |||
ובאזור המטרופוליטני הכולל את העיר - כ-3,600,000 תושבים. רסיפה רבתי נחשבת כאזור המאוכלס ביותר בצפון מזרח ברזיל, והחמישי בגודלו בברזיל כולה. רסיפה שוכנת לחוף האוקיינוס האטלנטי, והיא אחת מערי הנמל הגדולות שבברזיל. רסיפה ממוקמת בצומת הנהרות קפיבאריבה ובבריבה במקום שפכם לאוקיינוס. נתיבי הנהרות יוצרים מספר איים, ומעליהם עוברים גשרים רבים, ואלה מעניקים לעיר מראה מיוחד במינו, מה שטבע בה את הכינוי "ונציה של אמריקה". הלב ההיסטורי של העיר, "רסיפה אנטיגו", מצוי בקרבת הנמל ובנוי על "האי של רסיפה", שנוצר מנתיבי הנהרות לפני שפכם לאוקיינוס. ברסיפה אנטיגו מצויים מבנים עתיקים רבים מהתקופה הקולוניאלית הפורטוגזית וההולנדית, לצד מבנים מודרניים, בארים ומועדוני ריקוד. במקום היה גם בית הכנסת הראשון שהוקם ביבשת אמריקה, וכאן שכנה הקהילה היהודית העתיקה של רסיפה. חוף הרחצה של רסיפה, בואה ויאג'ם, הוא אחד מחופי הרחצה המפורסמים שבברזיל, וגובל במכלול אורבני דחוס הכולל שדרת מבנים גבוהים וצפופים. סמוך לחוף מצויה שורת ריפים סלעיים, שעל שמם קרויה העיר (בפורטוגזית ריף הוא Recife). היסטוריה אזור רסיפה היה מהמקומות הראשונים שיושבו בברזיל על ידי הפורטוגזים. ב-1534 חילק מלך פורטוגל את ברזיל למחוזות שנקראו בפורטוגזית קפיטניות, והעניקם למשפחות פורטוגזיות מיוחסות, מתוך מטרה לחסוך בהשקעה ממשלתית באותם שטחים, ולשמר את השליטה הכלכלית והמדינית של פורטוגל במקומות אלה. כך עשה גם למחוז פרנמבוקו. השיטה לא צלחה במרבית המחוזות, פרט למחוז פרנמבוקו, שניתן למשפחתו של דוארטה קואליו פריירה (Duarte Coelho Pereira). הסיבה המרכזית להצלחה הכלכלית של אזור רסיפה הייתה תעשיית הסוכר ומטעי קנה הסוכר שהתפתחו בו. לסוכר הייתה דרישה חזקה באירופה, אך הוא לא הופק בה אופן מסחרי עד לתחילת המאה ה-19. ב-1630 נכבש האזור על-ידי ההולנדים, ששלטו בו עד 1654. בתקופת השלטון ההולנדי שגשגה רסיפה תחת הנהגתו של יוהן מוריץ ואן נסאו. ואן נסאו יזם תכנון אורבני מקיף לרסיפה, כולל בנייה ותכנון מודרני של רחובות, גשרים ומבנים. ב-1654 נכבש האזור שוב על-ידי הפורטוגזים, וההולנדים גורשו. אלא שמעמדה של רסיפה כעיר הראשית באזור נשמר, בעיקר בזכות הנמל והתשתיות האורבניות המודרניות שלה. רסיפה המשיכה לצמוח והפכה למרכז כלכלי ומסחרי. ב-1710 מרדו סוחרי העיר כנגד בעלי האחוזות העשירים מאולינדה במאבק שכונה בדיעבד "מלחמת הרוכלים" ("Guerra dos Mascates"), שבו ביקשו סוחרי העיר לכונן במקום שלטון עירוני עצמאי ובלתי תלוי בבעלי האחוזות של אולינדה. ב-1823 הפכה רסיפה לבירה הרשמית של מדינת פרנמבוקו. רסיפה התפתחה מאוד במאה ה-20 והחל בה תהליך תיעוש מואץ. בשנת 1950 הקימה ממשלת ברזיל את הארגון הפדרלי SUDENE - 'הסוכנות לפיתוח האזור הצפון-מזרחי', שהזרים למקום תקציבי פיתוח גדולים, וכתוצאה הוקמו מפעלי תעשייה בתחומי טקסטיל, כימיה, מזון, עיבוד מחצבים ועוד. יהודים יהודים הגיעו לפרנמבוקו כבר במאה ה-16 יחד עם הכיבוש הפורטוגזי. בתקופת השלטון הפורטוגזי הראשונה נשלחו לאולינדה שליחי האינקוויזיציה כדי להתחקות אחר "הנוצרים החדשים" - הם היהודים המומרים, שחלקם היו אנוסים שקיימו בחשאי אורח חיים יהודי. דייגו פרננדז, יהודי מומר שניהל מטעי קנה סוכר נרחבים, הואשם על-ידי האינקוויזיציה בתמיכה באנוסים אחרים, והוא נשפט ורכושו הוחרם. עם כיבוש המקום על-ידי ההולנדים ב-1630, קבלו היהודים חופש דת. ברזיל הייתה המקום היחיד שבו יכלו היהודים להקים קהילה יהודית מסודרת ולקיים את יהדותם בגלוי. בשנת 1636 הקימו היהודים ברסיפה בית כנסת "קהל צור ישראל" שהיה בית הכנסת הראשון ביבשת אמריקה. עמו הוקמו גם שני תלמודי תורה ובית עלמין יהודי. מנהיג הקהילה היה הרב יצחק דה פונסקה אבוהב שהיה הרב הראשון ביבשת אמריקה. בתקופתו מנו היהודים חצי מהאירופאים של רסיפה. בית הכנסת שכן במבנה דו קומתי ברחוב בום חסוס (Bom Jesus), שהיה הרחוב המרכזי שבו שכנה קהילת רסיפה. כיום נעשים מאמצים על-ידי האוניברסיטה הפדרלית של פרנמבוקו לזהות את שרידי בית הכנסת, לשקמו ולבנותו מחדש כמוזיאון וכמרכז תרבותי יהודי. הפריחה היהודית שבתקופת השלטון ההולנדי פסקה עם כיבוש פרנמבוקו שוב בידי הפורטוגלים ב-1654. מרבית יהודי רסיפה גורשו מברזיל, וחלקם הגיעו יחד עם ההולנדים המגורשים לניו אמסטרדם, והקימו בה את הקהילה היהודית הראשונה במקום, שבהמשך הפך לעיר ניו יורק שבארצות הברית. המעטים שנשארו, ברובם יהודים מומרים, נטמעו במשך השנים בקרב האוכלוסייה, והקהילה פסקה להתקיים עד לסוף המאה ה-19. כשהחל גל ההגירה הגדול של יהודי אירופה מהמחצית השנייה של המאה ה-19, הגיעו יהודים רבים לרסיפה. מרבית היהודים הגיעו ממזרח אירופה, אך גם מגרמניה ומארצות ערב. בתחילת המאה ה-20 כבר הייתה ברסיפה קהילה יהודית גדולה, נוסד בה בית ספר יהודי הקרוי היום על שם משה שוורץ, והוקמו בה תנועות נוער יהודיות וציוניות "השומר הצעיר", "החלוץ הצעיר" ו"הבונים דרור". בית הכנסת המרכזי של רסיפה הוא בית הכנסת "בואה ויסטה". רסיפה כיום רסיפה כיום היא מרכז כלכלי חשוב, עיר הנמל מרכזית בחוף הצפון מזרחי של ברזיל, וידועה במגוון האתני והתרבותי הרחב שבה. היא גם צומת תחבורה חשוב למסילות ברזל, כבישים מהירים, וקווי תחבורה ימית המחברים אותה לחלקים האחרים בברזיל. שדה התעופה גואראראפס הוא שדה התעופה הבינלאומי של רסיפה, ומקשר אותה הן בקווי תעופה בינלאומיים והן בקווים מקומיים לערים אחרות בברזיל. התחבורה הציבורית המקומית מבוססת על אוטובוסים וחשמליות. מוסדות ההשכלה הגבוהה המרכזיים ברסיפה כוללים את "האוניברסיטה הפדרלית של פרנמבוקו" שנוסדה ב-1946, "האוניברסיטה הפדרלית לחקלאות של פרנמבוקו" שנוסדה ב-1954, ומוסדות מחקר נוספים המסונפים לשני אלה. מכון יואכים נאבוקו למחקרים חברתיים נודע ברמתו הגבוהה בתחום האנתרופולוגיה. בין המוזיאונים שבעיר נודעים המוזיאון של מדינת פרנמבוקו, והמוזיאונים לתעשיית קנה הסוכר ולאמנות פופולרית. ברסיפה קיימת תזמורת סימפונית, ומספר תיאטראות. מפורסמים במיוחד הם "תיאטרון החובבים של פרנמבוקו", ו"התיאטרון העממי של צפון-מזרח". הקרנבל ברסיפה הקרנבל ברסיפה נמשך ארבעה ימים ומתקיים בדרך-כלל בתחילת פברואר. ייחודו הוא בהיותו עממי - מעין קרנבל רחוב דמוקרטי. הקרנבל יוצא מ"רסיפה אנטיגו", אך נפרס גם על-פני מספר שכונות נוספות בעיר. בקרנבל משולבות בובות ענקיות בדמויות של תרנגולים, ומשתתפים בו מעל מיליון חוגגים ורקדנים. כלולים בו ריקודים מקומיים האופייניים לפרנמבוקו, כמו למשל: פרבו (Frevo) - ריקוד המשלב קפיצות גבוהות, כשהרוקדים לבושים בבגדים נוצצים וצבעוניים, ונושאים מטריות צבעוניות קטנות. מאראקאטו (Maracatu) - ריקוד בעל אופי אפרו-ברזילאי, בעל שורשים אפריקאים הן בסגנונו והן בלבוש הרוקדים ואביזרי הריקוד. פורו (Forró) - ריקוד זוגות הנהוג בצפון-מזרח ברזיל. | |||
|
הטקסט נערך ע"י מערכת Todos.co.il ומוגש בכפוף ל־GNU Free Documentation License, בשיתוף וויקיפדיה. הערך כולל תוכן מהדף http://he.wikipedia.org/wiki/רסיפה. |  | ||