פרננדו די נורוניה | |
| אתרים המפנים לערך זה: פרננדו די נורוניה Fernando de Noronha | |
| פרננדו די נורוניה (בפורטוגזית: Fernando de Noronha) היא קבוצת איים הממוקמת באוקיינוס האטלנטי במרחק 354 ק"מ מחופי ברזיל. האיים מהווים מחוז מיוחד (distrito estatal) במדינה הברזילאית פרנמבוקו. האיים ממוקמים ב- 03°54′ דרום 32°25′ מערב. גאוגרפיה קבוצת איים זו מהווה למעשה פסגתו של רכס תת מימי. הקבוצה כוללת 21 איים ואיונים שנוצרו כתוצאה מפעילות געשית. שטחו של הגדול באיים 18 קמ"ר, אורכו 10 ק"מ ורוחבו 3.5 ק"מ. האי המרכזי, על שמו קרויה קבוצת האיים מהווה 91% משטח קבוצת האיים. הבסיס של האי (שהינו למעשה הר געש רדום), נמצא 756 מטרים מתחת לפני הים. האיים הנוספים הינם ראטה, סלה גינטה, סאבלודה וסאו ז'וסה, והאיונים לאאו וויובה. אקלים האיים טרופי, ומתחלק לשני עונות - העונה הגשומה (חודשים ינואר - אוגוסט) והעונה היבשה (שאר חודשי השנה). צמחיית האי המקורית נכרתה כולה על ידי מתיישבים קולוניים. כיום מכוסה האי בעיקר שיחים ושרכים. האי מהווה אתר תיירות בשל מגוון בעלי החיים המצויים בו. בעלי חיים סביב האיים מצויים דולפינים רבים, כלבי ים ואלבטרוסים. כמו כן באי מצויים שני זני ציפוריים הייחודיים לאי - הנורונהא אלאניה (Elaenia ridleyana ) והנורונהא ויראו (Vireo gracilirostris). שני זנים אלה מצויים באי הראשי, והנורונהא ויראו מצוי גם באי אילהא ראטה. כמו כן באי מצויי זן ייחודי של יונה - Zenaida auriculata noronha. היסטוריה גילויו של האי לוט בערפל. שמו המקורי של האי היה "Ilha da Quaresma" - "אי התענית", המעיד על מועד גילויו. האי מוזכר ניצפה על ידי ספנים בשנים 1501, 1502 ו-1503. על פי הרוזן מסאנטארם האי התגלה על ידי גספאר דה למוס אשר נשלח לפורטוגל על גבי ספינת האספקה של ציו של פדרו קברל על מנת שידווח על גילוי ברזיל. היסטוריונים מודרניים משייכים את הגילוי למסע הגילויים של פרנאו די נורוניה. הראשון שתיאר את האי היה אמריגו וספוצ'י אשר הפליג בספינה פורטוגזית לברזיל בשנת 1503. בשנת 1534 נכבש האי על ידי צי אנגלי ובשנת 1556 על ידי הצרפתים ששלטו באי עד שנת 1612, עת ששבה השליטה לידי אנגליה. בשנת 1628 נכבש האי על ידי הולנדים ובשנת 1630 על ידי צי פורטוגזי בפיקודו של רוי קלאזה בורגס. בשנת 1635 שב האי לשליטה הולנדית והם השתמשו בו כאתר לבית חולים לכוחותיהם ששלטו בצפון מזרחה של ברזיל. באותה עת נקרא האי בשם "פאבוניה" על שמו של מישאיל די פאו. בשנת 1655 נכבש האי בשנית על ידי פורטוגל שהחזיקה באי עד שנת 1736, עת ניטש האי ונתפס על ידי חברת איי הודו המזרחית הצרפתית אשר שינתה את שם האי וקראה לו "אי יורש העצר" (או "אי הדולפין" - Isle Dauphine). בשנת 1737 גורשו הצרפתים מהאי ושבה השליטה בו לידי פורטוגל, אשר החליטה לבצר את האי ולמנוע כיבושים נוספים. באי נבנו עשרה מוצבים באתרים אסטרטגיים למטרה זו - תשעה באי המרכזי ואחד באיה די סאו ז'וסה (Ilha de São José ). המוצבים קושרו במערכת כבישי אבן מרוצפים שנבנו. מערכת ההגנה של האי תוכננה על ידי המהנדס הצבאי דיוגו דה סילוורה ולוזו. בשנת 1770 נוסד היישוב הראשון באי - הכפר וילה דוס רמדיוס. בתקופת מלחמת העולם השנייה, בשנת 1942, הפכו האיים למחוז פדרלי, ובאי נבנה כלא לאסירים פוליטיים. בשנת 1988 מרבית שטחי האיים (70%) הוכרזו כשמורת טבע. ב-5 באוקטובר 1988 בוטל השטח הפדרלי והאיים הפכו לחלק ממדינת פרנמבוקו. בשנת 2001 הכריז ארגון אונסקו על האיים כאתר מורשת עולמית. איכות הסביבה במהלך התקופה שהאי שימש ככלא, נכרתו מרבית העצים באי והצמחיה הוסרה ממנו על מנת למנוע מאסירים נמלטים להסתתר. כתוצאה מכך נהרס האיזון האקולוגי באי. עשבים שהובאו לאי למטרת מזון לבקר יצאו מכלל שליטה וכיסו את כל פני האי תוך הרס הצמחיה המקורית שנותרה בו. כיום, בלא עצים, הפך האי צחיח ביותר. לטאות מסוג טחו הובאו לאי כאמצעי להדברה ביולוגית במטרה שיאכלו את העכברים. נוצרה בעיה משום שהלטאות פעילות במשך היום לעומת העכברים הפעילים בלילה. הלטאות עצמן, שאינן אוכלות את העכברים, הפכו למטרד באי. תיירות האי נחשב לאחד מאתרי הצלילה התיירותיים הטובים ביותר בברזיל. המים החמים מאפשרים לצמחיה תת מימית ובעלי חיים ימיים רבים לגדול בעומקים שבין 25 - 40 מטרים. ספינת מלחמה ברזילאית הוטבעה במקום בשנת 1987 על מנת לעודד תיירות צלילה לאתר. | |
|
הטקסט נערך ע"י מערכת Todos.co.il ומוגש בכפוף ל־GNU Free Documentation License, בשיתוף וויקיפדיה. הערך כולל תוכן מהדף http://he.wikipedia.org/wiki/פרננדו די נורוניה. |  |