גאוצ'ו
אתרים המפנים לערך זה: טיול סוסים Horseback Riding
(Pablo Flores)
גאוצ'ו (בספרדית: Gaucho בפורטוגזית: Gaúcho) הוא בוקר באזור מישורי הפמפס, המשתרעים מצפון לפטגוניה,
ממזרח להרי האנדים ואשר מגיעים עד למדינת ריו גראנדי דו סול שבדרום ברזיל. הגאוצ'ו הפך לאחד הסמלים הלאומיים
של ארגנטינה ואורוגוואי, מושא למנהגים עממיים ולפולקלור, וכן, בהגייה הברזילאית גאושו,
משמש ככינוי לכלל בני מדינת ריו גראנדי דו סול.

מבחינת דימויו הגאוצ'ו הוא אחיו הדרום אמריקני של הקאבוי הצפון אמריקאי: איש הסְפָר, עוטה פונצ'ו, חמוש בסכין ארוכה (facon) וב"כדורים" (boleadoras/bolas מספר אבנים קשורות בפתיל עור שהטלתן כראוי משמשת ללפיתת רגלי הבקר או ככלי נשק), לוגם מאטה ואלכוהול בכמויות בלתי נדלות.


מקור השם
מקורו של השם גאוצ'ו אינו ודאי. השם הופיע לראשונה כנראה באמצע המאה ה-17 בדו"ח של שני מדענים ספרדיים שביקרו באמריקה הספרדית. הגאוצ'ו נזכר בשנית כעשרים שנה מאוחר יותר, בתלונותיהם של פקידים ממשלתיים שתיארו "גאצו'ס או גנבי בקר ברבריים הפועלים באזור הספר הפרוע של 'הגדה המזרחית' (היא אורוגוואי המודרנית)".

ייחוס מקור השם לשפה זו או אחרת או לאזור מסוים נושא יותר אופי פוליטי או אידאולוגי מאשר מלומד גרידא שורש הכינוי "גאצ'ו" שואב כוחו מלא פחות מאשר השפות הערבית, אנדלוסית, בסקית, צרפתית, עברית, פורטוגזית, אנגלית ושפות הילידים באמריקה הדרומית כמו הקצ'ואה. כך, למשל, "יוּאָצ'ו" (huachu) לדוגמה, משמעותה בקצ'ואה "נווד" או "יתום", או "קואצ'ו" (cuacho) שמשמעותו בן בליעל או גור של בע"ח, במיוחד של חזירים. במקרה זה הקונוטציה הראשונית הנה שלילית מלכתחילה.

במחלוקת סביב שורשיו של הגאצ'ו יש המדגישים את מורשתו הספרדית או האמריקנית אלה המבקשים להדגיש את שורשיו הספרדיים של הגאצ'ו, מצביעים על אנדלוסיה, בה ניכרת ההשפעה המוסלמית בתחומים שונים , כגון המטבח האנדלוסי, ארכיטקטורה מורית, ריקוד הפלמנקו ועוד. השפעתה של התרבות האנדלוסית על אמריקה הספרדית מקורה במונופול של סביליה על הקשר והסחר עם המושבות באמריקה במרוצת רוב התקופה הקולונילאית. לפיכך, יש המדגישים את שורשיו הערבים-אנדלוסים של הגאצ'ו, ורואים בתלבושות, מנהגים, אחווה שבטית, מוזיקה, ובשירה של הגאצ'ו עדות למורשת האנדלוסית. יתר על כן, אחת הסברות היא שמקור שמו של הגאצ'ו הגיע מהמילה הערבית 'צָ'אוּצ'וֹ' (chaucho), שמשמעותה היא שוט ששימש לדרבון בע"ח בעת החריש. עם זאת, יש הגורסים שהגאצ'וס הם "האנדלוסים [הספרדים] של המאות ה-16 וה-17, שהועתקו אל הפמפס" ומבליטים דווקא את שורשיו הספרדיים הלא-מוסלמים של הגאצ'ו.

מאידך, יש המדגישים את שורשיו האמריקניים של הגאצ'ו. לדידם, הגאצ'ו הוא התפתחות מקומית דרום אמריקאית, תוצר סביבת הספר הייחודית לעולם החדש בינם יש המדגישים את שורשיו האינדיאניים-ילידיים ויש המדגישים את מורשתו המעורבת המסטיסית. גם בקרב המצביעים על שורשיו האמריקאיים של הגאוצ'ו אין הסכמה בנוגע למקורו הגאוגרפי, ומסורות שונות מצביעות על אורוגוואי, על אזור סנטה-פה בצפון מערב ארגנטינה, או בסמוך לחופיה האטלנטיים של ארגנטינה.


הגאוצ'ו במרוצת המאה ה19
עד לסוף המאה ה-19 ייחסו הרשויות, כמו גם האליטה, לגאוצ'ו תכונות ירודות, כגון עצלנות, אלימות, שכרות, הדרדרות פיזית וחברתית, וכמי שאינו ראוי לאמון או לכבוד, ואשר חי חיים פראיים, ברבריים ובלתי מתורבתים בשולי החברה.

למרות שבמהלך מלחמות העצמאות, בין 1810 ל-1816, ולאחר מכן, היו גאצ'וס רבים בין הכוחות הלוחמים למען עצמאותן של הפרובינציות של מלכות המשנה של ריו דה לה פלטה לשעבר, הרי שרובם הצטרפו לשירות בשל גיוס שנכפה עליהם או בשל טובות וזכויות יתר שהובטחו להם, ולא מתוך קנאות פטריוטית. כשלון הפלישה האנגלית לבואנוס איירס בשנת 1806 ובשנית בשנה שלאחר מכן סימל , אולי, את תחילת עליית מעמדו של הגאצ'ו, או לפחות את ההכרה הגוברת בו בקרב העלית המקומית שבבואנוס איירס. אולם, למרות שההתגייסות למאבק זיכתה את הגאוצ'ו בכניסה "לפנתאון גיבורי העצמאות", המושג שאומץ עבורו, "כפרי פטריוטי" (patriota campesino), מלמד כי הגאצ'ו עדיין היה "לנחות ביותר בקרב הכוחות הפטריוטים".

עם תום מלחמות העצמאות נקלע האזור כולו לשרשרת מאבקים בדרך לגיבושן של המדינות החדשות. במהלך תהליך זה התגלעו מחלוקות, לעתים קרובות אלימות, בין אזורים שונים שכעת השתייכו לאותה ישות מדינית. בשטחה של ארגנטינה דהיום התחוללו מאבקים קשים בין הפרובינציות ששכנו בפנים הארץ, לבין זו של בואנוס איירס. מבחינה פוליטית באה מחלוקת זו לידי ביטוי במאבק שבין ה"פדרליסטים" לבין ה"אוניטריים". בקרב שני המחנות היו אלו הקאודיוז'יוס (מנהיגים מקומיים בעלי סמכות רחבה הנובעת מקשרי פטרון-קליינט וקשרי משפחה אמיתיים ופיקטיביים כאחד) שגיסו את הגאוצ'וס לצידם, בהצלחה משתנה. במסגרת מאבק מתמשך זה קיבל הגאוצ'ו את תדמיתו כאיש הסְפָר הברברי, שקיומו מנוגד לתרבות ולקדמה, וכגורם מעכב בפני התפתחותה של המדינה החדשה.

היה זה דומינגו פאוסטינו סרמיינטו (Sarmiento), מי שכפי הנראה היה המעצב המשמעותי ביותר של דמות הגאצ'ו לשלילה, אשר ביטא זאת יותר מכל בספרו הנודע פקונדו (Facundo). בספרו טען סרמיינטו כי בסְפָר הארגנטינאי מתרחש תהליך חיברות מעוות כאשר בחנות הכללית האזורית, ה"פולפריה" (pulperia), גדל ומתנהל הגאצ'ו בחיי אלימות, ניתוק מהתא המשפחתי, פרימיטיביות וחוסר ההתארגנות אזרחית. הגאצ'ו הוצג כאביר יוצא דופן שפשט, בזז, רצח ועשה את כל מה שהפך את ארגנטינה ל"גאצ'וקרסי" (gauchocracay)- משטר נכשל ופרמיטיבי המונהג בידי מנהיגים צבאיים מקומיים. עבור העיר הקוסמופוליטית, הגאצ'ו מנע את האפשרות לקדמה, בהיותו איש הספר המרוחק, הנכשל והאלים. כאשר עלה סרמיינטו לשלטון החל ביישומה של מדיניות אשר הביאה להיעלמותו ההדרגתית של הגאצ'ו עקב הגירה נרחבת, יישוב הספר וגידורו, מהפכה בתעשיית הבשר ותהליכי חינוך מחדש ועיור בניצוחו.


הגאוצ'ו במפנה המאה ה19
בשנות השישים והשבעים של המאה ה-19 שינתה ארגנטינה את פניה תחת נשיאים ליברליים ולבשה "אופי ריכוזי"- צבא מקצועי, מערכת משפט אחידה, בנק לאומי, מערכת בתי-ספר ציבוריים, ספריות ציבוריות, אקדמיה למדע ועוד. המדינה רושתה בפסי רכבת וטלגרף, שתרמו לקישור שבין הפרובינציות המרוחקות, המטרופולין והעולם החיצון. בנוסף לכך, לשטח המדינה התווספו שטחים עצומים: המלחמה עם פאראגוויי הניבה שטחים חדשים בצפון וניצחונות על האינדיאנים בדרום פינו את שטחי הפמפס הנרחבים להתיישבות ועיבוד.

כחמישים מיליון אירופאים עשו את הדרך "מהעולם הישן" "לעולם החדש" לפני מלחמת העולם הראשונה. ארגנטינה, באופן יחסי לאוכלוסייתה, קלטה את מספר המהגרים הגדול ביותר. ההגירה שינתה את צורת הכלכלה לבלי הכר: הואצו תהליכי העיור והואצה התרחבותה של בואנוס איירס נסללה הדרך לתיעוש המדינה והואץ תהליך "מהפכת החיטה" במרחבים החדשים שעובדו (ריבוי הידיים העובדות בשלב מסוים גם גרם לרפיון בשוק העבודה והוריד את רמת השכר במשק). אוכלוסיית המדינה בשנת 1870 מנתה כ- 1.8 מיליון תושבים, כאשר 87% מהאוכלוסייה ממוקמת באזורים אגרריים. הפרובינציה של בואנוס איירס מנתה 180 אלף תושבים באותה שנה וב 1914 הגיע מספר תושביה למיליון וחצי תושב, כאשר בארגנטינה 7.6 מיליון תושבים (3.5 מיליון מהם מהגרים). גידול של יותר מפי 4 של מספר התושבים תוך פחות מחמישים שנה.

"כיבוש השממה" והחלת החינוך הציבורי היו שני אלמנטים מרכזיים בתוכנית עבודתו של סרמיינטו. הוא הבטיח "חינוך לכל ילד" וניסה לבצע רפורמה בחלוקת האדמות מוקסם מביקוריו בארצות הברית הוא ניסה ליישב את הספר הארגנטינאי, לאחר פירוק וחלוקה מחדש של האדמות מהחוות המסורתיות רחבות הידיים, לידי משפחות של מהגרים אירופאיים, לפי הדגם האמריקני של משפחות החיות בחוות ועובדות בחקלאות. כך, קיווה, יהפוך הגאצ'ו ל"תושב שלו" בפמפס "המתורבתת". עם זאת, בניגוד לתקוות הממשל, בספר הארגנטינאי לא נוצר מעמד בינוני כפרי רחב כמו בארצות הברית. הסיבה לכך הייתה שהיצע האדמות הגדול הביא לירידת מחירן, ובעלי האחוזות הגדולות וסוחרים ניצלו הצפה זו וקנו שטחים נרחבים, שרק הגדילו את רכושם ואדמותיהם שכבר היו בידיהם עוד קודם לכן.

תודות לתהליכי המודרניזציה שפורטו לעיל, כגון הנחת מסילות ברזל שאפשרו העברת סחורות מהירה או קירור באוניות שאפשר ייצוא טרנס-אטלנטי של מזון, כיבוש הספר בידי התיישבות (מהגרים בעיקר) ויצירת אחוזות ענק שעברו תהליכי גידור, התפתחה בארגנטינה תעשיית ייצוא נרחבת של בשר. החל משנות השמונים של המאה ה-19 ניכרה בארגנטינה פריחה כלכלית של כ-5% לשנה, והיא הפכה לאחת המדינות העשירות בעולם. בריטניה, שלה היה ההון להשקיע במדינה ומעמד הפועלים שלה היה ללקוח העיקרי של הבשר (וגם החיטה) הארגנטינאי, הפכה הן למשקיעה חשובה בארגנטינה והן ללקוחה של תוצרתה. הגאצ'ו עוקר- מורחק מן הספר, ללא בקר הרועה בחופשיות- הפך לפרולטר כפרי- פועל יום בשכר בתעשיית הבשר החדשה שהצריכה ידיים עובדות.


העלמות דמות הגאצ'ו ההיסטורית והופעת הגאצ'ו הסמלי והספרותי
קשה להגיד מתי בדיוק נעלם הגאצ'ו כשם שקשה להגדיר מי בדיוק היה היו שטענו שהוא נעלם עם הגיוסים הגדולים של רוסס לצבא, היו שטענו שהוא נעלם עם ההתיישבות בספר, כאשר את הבקר הפראי החליפו חיות מבויתות שטופלו על ידי פועלי יום בשכר (peon). יש כאלה שטוענים שהוא אף המשיך לחיות גם לתוככי המאה העשרים. ביחד עם זאת, ההעלמותו ההדרגתית של הגאצ'ו ההיסטורי בשליש האחרון של המאה התשע עשרה לוותה בעליית דמות הגאצ'ו הסמלית והספרותית. כך, במפנה המאה, למרות שהעילית המשיכה לדבוק בראיית הגאצ'ו כפורע חוק ונווד, אחרים החלו להדגיש דווקא את מצבו הקשה בשולי החברה. יש לאמר שבחיפוש אחר זהות המקומית נוצרו לאורך המאה כמה זרמים תרבותיים- ספרותיים מקומיים, שהלכו אמנם בכיוונים שונים (דגשים אינדיאנים/ קריוליים/ אמריקאיים וכיוב'), אך הכול הדגישו את חווית "העולם החדש" ומסורותיו כנגד ההשפעות מבחוץ. בתוך כך, הכוחות הלאומיים והמסורתיים היללו ושיבחו את הגאצ'ו שעבר תהליך רומנטיזציה שביקש לשקף את דרך החיים הדרא"מ האמיתית. דמותו הפכה "לאציל-פראי שנכחד וקולקל על ידי החיים העירוניים", והוא צבר אהדה רבה בחילוף המאה.

הדוגמה המשמעותית ביותר לביטוי שכזה, כתשובת נגד ל-Facundo של סרמיינטו, באה מכיוונו של המשורר חוסה הרננדז (Jose Hernandez) ביצירתו הפואטית בת שני החלקים, "מרטין פיירו" (Martin Fierro) שפורסמה במהלך שנות השבעים של המאה התשע עשרה ותרמה רבות לתמורה "ברגשות הציבור" כלפי הגאצ'ו- לחיוב.

הרננדז היה לא רק משורר אלא גם דמות פעילה ובעל אמירה בחיים הפוליטיים. עוד לפני פרסום השירים, לחם הרננדז לצד הקאודיוס הפדרליסטים [אורקיזה (Urquiza) וחורדן (Jordan)] כנגד סרמיינטו ומיטרה (Mitre) וקרא בעד הזכויות הפרובינציאליות, כתב פרוזה ושירה תוקפניים בהתאם למשנתו פוליטית: הוא קרא להפסקת המדיניות המפלה לטובה את המטרופולין ויצא במאמרים נגד ההגירה הנרחבת למדינה בנושא הרפורמה בקרקעות הוא תמך בעקרון החלוקה המחודשת ליחידים אבל היה רוצה לראות את הקרקע מגיע לידיים "ילידיות" ולא "מהגרות" תמך בתוכנית "חינוך חובה" אך יחד עם זאת, ביקר את שלטונו של רוסס. כשם שעשה זאת סרמיינטו בפקונדו, כך "פיירו" היה לו לקול פוליטי. הוא ביקר את האדמיניסטרציה של סרמיינטו ושל עילית הפורטניוס כשהראה שהתרבות העירונית "המתורבתת" לכאורה, גם כן מלאה בשחיתות, דיכוי ואכזריות. הוא הוכיח את "Facundo" וביקש לומר שמקורות החולי החברתיים והדספוטיזם הפוליטי מקורם בעיר דווקא, ולא בסְפָר.

"אני גאצ'ו, זאת תבינו/ כך, כדיבור לשוני ארצי תקטן בשבילי, למרחקים צופה עיני/ אין הנחש מכשיני, אין השמש צורבת את מצחי./...תפארתי- לחיות בחופש, כציפור ברקיע אין סוף.... אין לי תובע לדין/ בעייני אהבה,/ כציפור יפהפייה/ הקופצת מענף לענף/ מעליי התלתן אעשה לי מיטה,/ והכוכבים לי כיפה/... נא הקשיבו לשיחו/ של הגאצ'ו הנרדף,/ שהיה בעל ואב/ ודאג לשלום ביתו/ אף כי בעולם כולו/ ייקרא "פושע" עכשיו."


בחלקו הראשון של "מרטין פיירו", מסופר לנו סיפורו של גאצ'ו תמים שמגויס בעל כורחו לשירות צבאי להגנת גבולות המדינה מפני האינדיאנים. לאחר שהוא מנוצל על ידי השלטונות הוא בורח ונאלץ לתפוס מכסה עם האינדיאנים. הגאצ'ו של הרננדז היה לדמות בת חורין, נמרצת, ערנית, תוססת, איתנה פורעת חוק שעומדת על שלה ושהולידה מסורת סמלית-ספרותית חיה ובועטת. היא זכתה מאוחר יותר לכינוי "הפואמה הלאומית של ארגנטינה". חלק זה מבטא את הבכייה על אובדן של דרך חיים בה היה לגאצ'ו חיים חופשיים במישורי הפמפס וגם את קריאתם של "הקונסרבטיבים" נגד הממשלה המודרנית שפגעה בחיי הגאצ'ו- מייצגו האותנטי של העם הארגנטינאי. פרננדז הניח בכך אבן דרך משמעותית במורשת הלאומית-ספרותית הארגנטינאית החדשה ו-"מרטין פיירו" נחשב לנק' שיא בסגנון ה-“gauchesque" (סגנון לירי-ספרותי שבמרכזו עומד הגאצ'ו): הגאצ'ו, שלעתים רחוקות הוערך בעודו בחיים, הפך למיתוס שישמש כסמל הלאומיות הייחודית הארגנטינאית.

חלקה השני של הפואמה נכתבה שבע שנים לאחר מכן, כשהרננדז כבר הנו מפורסם ותומך של נשיא חדש ליברלי: אבשנידה (avellaneda). הוא התמתן, קרא ליציבות ולסדר חברתי ודמות הגאצ'ו השתנתה בהתאם: הוא הפך עובד קשה יום, פרגמטי, שלו, מחפש יציבות, פשרה והכרה חברתית ולא מרד. הרננדז ביטא בכך את המעבר של הגאצ'ו מהפמפס לעובד שכיר (peon) בחווה. אם זאת הפואמה מוכיחה שעדיין היו בעיות אידאולוגיות בבנייתה של זהות לאומית לארגנטינה. בחלק זה "פיירו" נדחה על ידי הברבריזם של האינדיאנים אבל כשהוא חוזר לציביליזציה הוא מגלה שדבר לא השתנה: כל מה שהחברה יכולה להציע לו זה עבודה כשכיר בחווה. השירים משקפים את אובדן דרך החיים המסורתית. מעניין שארגנטינה במקום לחגוג את הישגיי מעשי הגבורה של הגיבור הלאומי, מקודשת סוג של בגידה בדרך החיים הארגנטינאית- המדינה המודרנית ליברלית פוגעת במפורש בבניה לטובת קידמה חומרית.


הנוסטלגיה אל הגאוצ'ו
לאחר שנעלם הגאצ'ו היו מי שלא ביכו את מותו ואף בירכו את יורשו- שקט, צייתן, יצרן ושלו. אחרים, שהתרשמו פחות מהעובד האירופאי המהגר פיתחו גישה נוסטלגית אל הגאצ'ו. הם ציירו את הפורטרט החדש של הגאצ'ו כאידאלי- גאה, איתן, לבוש היטב, מכובד שקבע בעצמו לאן ילך, היכן יעבוד ומסביר פנים. את "הגאצ'ו האמיתי"- האציל, הנאמן, החופשי, הגאה והענו- מיגרו הגידור, הפקעת האדמות לצורכי יישוב וחקלאות והמהגרים הרבים. הוא היה ל"תמצית האינדיבידואליזם" המורד נגד כל צורה של סמכות ורשות שחיפש בסך הכול "שלוה ורוגע" במרחבי הפמפס המבודדים. לפתע "יורשיו"- הפרולטריון הכפרי, ה- peon המודרני שפשט בפמפס, עמד בצלו של הגאצ'ו: חיוור, חלש, לבוש באומללות, מנוון, נחות, זקן בטרם עת ועבדו של מנהל העבודה "הגרינגו" לעומת הגאצ'ו הישן - שהיה פראי, חזק ו-"מלך המדבר".

עם חגיגות היובל לעצמאות בשנת 1910, מספר כותבים לאומיים העלו את הגאצ'ו לעמדת "כליל השלמות" של ממש דמות חדשה נבנתה לגאצ'ו על ידי הקמה לתחייה של דמותו ההיסטורית הנתעבת, רימומה ושיבוחה כמופת לוירטו (virtue) הלאומי. הגאצ'ו, תושב הפנים, היה להורה ולידתה של המסורת התרבותית הארגנטינאית, ולא תושבי החוף בעיר, מהגרים ברובם. ביקורת נמתחה על המנהיגות על שהכחידה את הגאצ'ו, אלמנט חיוני בבניית הלאומיות הארגנטינאית. גם העילית החלה לקבל את הבנייתו המחודשת של הגאצ'ו ואת חשיבותם התרבותית של שיריו של פרננדז. נשמעו קולות לרפורמה במדיניות החינוך של המדינה, שטופה בלאומיות ודוחה את הערכים האירופאיים שהכתיבו את הטעם התרבותי של עילית הפורטניוס.

מובס במציאות, הגאצ'ו רכב בספר הרומנטי, כדמות אידאלית, מיתית ממש וכסמל פוליטי. תכונותיו, אמיתיות ומדומיינות, מייצגות מרכיב חשוב בחיפוש המתמיד של ארגנטינה אחר זהות עצמית. מדוכא בחייו, הגאצ'ו השיג אלמותיות בחיים הספרותיים ואידאולוגיים של האומה, כנגד למציאות בה נרדפה קיומו.
הטקסט נערך ע"י מערכת Todos.co.il ומוגש בכפוף ל־GNU Free Documentation License, בשיתוף וויקיפדיה.
הערך כולל תוכן מהדף http://he.wikipedia.org/wiki/גאוצ'ו.
דרום אמריקה | מרכז אמריקה | כל הקישורים
| ארגנטינה | צ`ילה | ברזיל | בוליביה | פרו | אקואדור | קולומביה | אורוגואי | פרגואי | ונצואלה | מקסיקו | גואטמלה | קוסטה ריקה | אל סאלבדור | הונדורס | ניקרגואה | פנמה | בליז |