מנאוש מנאוש, ברזיל. | |||
| אתרים המפנים לערך זה: בית האופרה Teatro Amazonas, שייט באמזונס , שייט למנאוש The Port | |||
העיר שוכנת על גדת נהר הריו נגרו, מעט מערבית למקום הישפכו אל נהר האמזונס, והיא משמשת נמל עיקרי ומרכז כלכלי באזור. אוכלוסייתה מונה כ-1,644,700 בני אדם, נכון לשנת 2005. היסטוריה ראשיתה של מנאוס במבצר קטן בעל ארבעה תותחים בשם סאו ז'וזה דה ברה דו ריו נגרו שנוסד בשנת 1669 על ידי מתיישבים פורטוגזים לצורך התגוננות מפני פשיטות ספרדיות לתוככי ברזיל בדרך נהר האמזונס. הוא נבנה בעזרתם של שבטי ילידים שחיו באזור, ועברו להתגורר סביבו, ביניהם שבט המנאוס (Manaós - "אֵם האלוהים" בשפת השבט). עד 1695 גדלה אוכלוסיית האינדיאנים סביב המבצר כדי כך שהתעורר הצורך בבניית כנסייה שבה יוכלו המיסיונרים לנצר אותם ולהדריכם בדרכי הדת. ב-13 בנובמבר 1832 זכה היישוב למעמד של יישוב עירוני (Vila) ולשם "מנאוס" (Manaus). ב-24 באוקטובר 1848 קיבלה מנאוס מעמד של עיר תחת השם "ברה דו ריו נגרו". בשנת 1850 הוקם מחוז האמזונס. מנאוס זכתה לשמה הנוכחי המלא, "העיר מנאוס", ב-4 בספטמבר 1856. המצאת תהליך הגיפור ופריחת תעשיית הגומי הביאו לשגשוגה של מנאוס בין השנים 1890 - 1920. בעלי המטעים התעשרו והעיר פרחה. מהגרים מצפון מזרח ברזיל שנמלטו מבצורות ומעוני הציפו את העיר וביקשו להתעשר מסחר בגומי. שנות הפריחה הביאו לשינויים ניכרים בפני העיר, שנחשבה למפותחת ביותר בברזיל. נבנו בה שדרות ותשתיות ביוב היא נהנתה מתאורה חשמלית וקרוניות חשמל שטרם נראו בערי ברזיל האחרות. בשנת 1882 נבנה על גדת הריו נגרו השוק העירוני, מבנה אר-נובו שהוא העתק של השוק הפריזאי לה-האל. לא הרחק משם, במרכז העיר, נחנך בשנת 1896 תיאטרון האמזונס - בית אופרה גרנדיוזי, שהשלמת חלקו הפנימי ארכה עוד 15 שנים. בשנת 1902 נבנה הנמל הצף, העולה ויורד עד 14 מטרים, יחד עם פני הנהר. כל זה הסתיים בשנת 1920, כאשר כניסתו של הגומי הסינתטי לשוק והגידול בהיקף מטעי הגומי בדרום מזרח אסיה גרמו לירידה דראסטית במחיר הגומי. מנאוס שקעה לתוך עוני. עשרות שנים נדרשו לה כדי לשוב ולהפוך מרכז כלכלי משגשג. כלכלה אף שייצור הגומי והסחר בו נמשכו גם אחרי שנת 1920, הם חדלו מלהיות מרכיב חשוב בכלכלה של מנאוס. מיקומה של העיר הביא לכך שתהווה מרכז לסחר בעץ ובאגוז ברזיל, זיקוק נפט, ייצור סבון ותעשיות כימיות, וכמובן, לתיירות האמזונס. ואולם, התמורות המרכזיות שחלה בעשורים האחרונים בכלכלתה של מנאוס הן השקעות הממשלה הפדרלית בהקמת תשתיות באזור והכרזת מנאוס כאזור סחר חופשי, בשנת 1967, שהביאו חברות ענק בינלאומיות למקם בעיר את מפעליהן. הטבות שונות שלהן זוכים הגופים הכלכליים מצד הרשויות מפצות על הקשיים הלוגיסטיים הכרוכים בישיבה במנאוס, והופכות אותה לכדאית. אקלים במנאוס חם כל השנה. חודשי החורף יבשים ואילו הקיץ גשום. הטמפרטורות בחודשי הקיץ נעות בין 30 מעלות צלזיוס ל-36 מעלות. המטבח של מנאוס המטבח של מנאוס מאופיין בשימוש במגוון רחב של דגי אגן האמזונס. בין מנות הדגים הנפוצות אפשר למצוא את הפיררוקו (pirarucu) בבננה, את הטמבקי (tambaqui) הצלוי ואת הטוקונרה (tucunaré) המטוגן. מרכיבים רווחים בבישול של מנאוס הם הכוסברה, שמן הדקלים (דֶנדֶה), קמח מנדיוקה. בין הפירות המקומיים - הגראביולה (graviola), הקופואסו (cupuaçú), האסאי (açaí), הז'ניפאפו (genipapo), הבאקורי (bacuri), הפופוניה (pupunha), הטוקומה (tucumã) ועשרות זני בננות. מוזיקה הסגנונות המוזיקליים האופייניים למנאוס הם הבוי בומבה (Boi-bumbá) - פופולרי במיוחד בפסטיבל של יוני, כשהוא מלווה בריקוד עממי, ועוסק בחיי הנהר והילידים הפוהו, שהגיע למנאוס עם המהגרים מצפון המזרח וקיבל בה לבוש חדש, אקרובטי הסמבה (במנאוס טוענים כי הקרנבל בעיר שני רק לזה של ריו דה ז'ניירו) והאָשֶה (axé) - מקצב באהיאני במקורו שמנוגן על ידי תזמורת. אקולוגיה מנאוס נבנתה במרכז אגן האמזונס, בלב יערות הגשם. עדיין אפשר למצוא לא הרחק ממנה אזורים שצורתם הטבעית השתמרה במידה זו או אחרת, אך הם הולכים ומתמעטים בשל התרחבות האזור המטרופוליטני שלה ובשל כך שהעיר ונמלה מזהמים את הנהר שעליו הם יושבים. | |||
|
הטקסט נערך ע"י מערכת Todos.co.il ומוגש בכפוף ל־GNU Free Documentation License, בשיתוף וויקיפדיה. הערך כולל תוכן מהדף http://he.wikipedia.org/wiki/מנאוס. |  | ||