קובה | ||
| אתרים המפנים לערך זה: אסיה דה קובה Asia De Cuba, מערת סאן תומאס Gran Caverna de San Tomas | ||
ארכיפלג בצפון האיים הקריביים בין הים הקריבי, מפרץ מקסיקו והאוקיינוס האטלנטי. מצפון לקובה נמצאים ארצות הברית ואיי בהאמה, ממערב מקסיקו, מדרום איי קיימן וג'מייקה ומדרום מזרח האיטי. קובה היא המדינה המאוכלסת ביותר באיים הקריביים. התרבות והמנהגים שלה נלקחו ממספר מקורות: האימפריה הספרדית ששלטה בקובה במשך שנים והעבדים האפריקאים שהביאו איתם. היסטוריה ההיסטוריה הכתובה של קובה מתחילה מגילוי האי על ידי כריסטופר קולומבוס ב-28 באוקטובר 1492 אשר הכריז עליה כטריטוריה ספרדית. תושבי האי נשארו נאמנים לספרד עד שנת 1868. בשנים 1868 - 1878 פרצה שורת מרידות בקובה אך המרידות נכשלו והמשטר הספרדי לא נפל. זאת עד מלחמת ארצות הברית-ספרד אשר בעקבותיה קיבלה קובה את עצמאותה. בשנת 1958, התחוללה מהפכה בקובה שבסופה הודח הדיקטטור בטיסטה ובמקומו עלה פידל קסטרו לשלטון והפך את המדינה למדינה קומוניסטית. ב-1962 כמעט פרצה מלחמת עולם לאחר שקסטרו הרשה לברית המועצות להעמיד טילים בליסטיים על אדמת קובה, אירוע שנודע כמשבר הטילים בקובה. פוליטיקה קובה היא מדינה סוציאליסטית או רפובליקה פרלמנטרית בה אמצעי הייצור בידי הרפובליקה. פידל קסטרו היה הנשיא וראש הממשלה מאז 1959, תחילה כראש ממשלה ולאחר ביטול המשרה ב-1976 כנשיא. הוא כיהן גם כמזכיר הראשון של המפלגה הקומוניסטית הקובנית ומפקד הכוחות המזוינים. כיום 2008 הנשיא הנבחר הוא ראול קסטרו. שיטת הבחירות הפרלמנט הקובני נבחר על בסיס אישי ולא על בסיס מפלגתי. הבחירות הן חופשיות, שוות וחשאיות. כל האזרחים הקובנים רשאים לבחור ולהיבחר. לכל אזרח מעל לגיל 16 ישנה הזכות לבחור לפרלמנט ללא כל תנאי. המועמדים לפרלמנט מוצעים באסיפות אזוריות על ידי ציבור הבוחרים עצמו. על קלפי ההצבעה שומרים ילד ובני-נוער, מארגון הפיונרים, והקלפי נאטמות לעיני האזרחים.ספירת הקולות נעשית באופן גלוי ותקשורת מקומית וזרה, דיפלומטים, תיירים וכל מי שמבקש – רשאי להשקיף באופן חופשי על הספירה. במערכת הבחירות נאסרים קמפיינים הנתמכים בידי מיליונרים והמתבססים על עקרון של אפליה כלפי אותם מועמדים שאין ביכולתם לממן הסברה יקרה. כל אדם שנבחר חייב לתת דין וחשבון על פעולתו וציבור בוחריהם רשאי לזמנם ולבטל את בחירתם בכל רגע מתקופת כהונתם. בקובה הזכות להציע הצעות חוק היא זכות העומדת בפני כל האוכלוסייה והיא איננה מוגבלת לחברי האספה הלאומית (כמו בישראל וארצות הברית לדוגמה). אך לכל יוזמה כזו דרושות חתימותיהם של לפחות 10,000 אזרחים קובנים. כלכלה המשטר הקובני נוקט במדיניות סוציאליסטית בניהול כלכלת המדינה, המולאמת ברובה. מרבית מפעלי היצור שייכים ומנוהלים על ידי המשטר, ומרבית כוח העבודה הקובני מועסק על ידי המדינה. בשנים האחרונות התעוררה מגמה של גידול במספר העסקים הפרטיים. בשנת 2000 77.5 אחוזים מכוח העבודה הועסק על ידי המדינה, ואילו ב-1981 91.8 אחוזים קיבלו את משכורתם מהמדינה. השקעה חיצונית בכלכלה הקובנית מוגבלת ודורשת אישור של הממשל. המשטר הוא הקובע את מחיריהם והמנות שיקבלו האזרחים למרבית המוצרים. מאז המהפכה הקובנית ב-1959, אזרחי קובה אינם משלמים מסים. אולם משנת 1996 המשטר החל להטיל מסים על קובנים המרוויחים בשוק הפרטי. בתחילת שנות ה-90 תום השלטון הקומוניסטי במרבית מזרח אירופה וברוסיה הוביל להפסקת הסובסידיות הזרות לכלכלת קובה. לפני התפוררות המשטר הסובייטי, קובה נהנתה מסיוע כלכלי סובייטי, נפט במחירים מוזלים ומיכולת לייצא סוכר במחיר גבוה בהרבה ממחירי השוק. הפסקת סיוע זה, הוביל במהרה לשפל כלכלי עמוק. ב-1992 הידק הממשל האמריקני את אמברגו הסחר על קובה, והוריד עוד יותר את רמת החיים בקובה על למצב משברי. בדומה למדינות קומוניסטיות ופוסט-קומוניסטיות אחרות לאחר קריסת ברית המועצות, קובה החלה לנקוט בצעדים מוגבלים לכיוון כלכלת שוק חופשי, כדי להקל על המחסור החמור במזון ומוצרים אחרים. צעדים אלו כללו הרשאה להעסקת עובדים פרטיים בחלק מהמפעלים, לשימוש בדולר האמריקני בעסקאות ועידוד התיירות. כך, בעשור האחרון הצליחה קובה לשלש את חלקה בתיירות בקריביים, תוך השקעות רבות בתשתית לתיירות. 1.9 מיליון תיירים ביקרו בקובה ב-2003, מרביתם מקנדה ומדינות האיחוד האירופי, ויצרו רווח של 2.1 מיליארד דולרים. הגדילה המהירה של מגזר התיירות שיפר מאוד את מצבה הכלכלי של קובה. בעבר הייתה קובה המפיקה והמייצאת העיקרית של סוכר. לאחר מספר הוריקנים ובצורות שהרסו רבים משטחי הגידול של קני הסוכר, תפוקת הסוכר נפלה. בנוסף, היעדר ההשקעה בתשתיות הוביל לסגירתן של מטחנות רבות. בעוד שבעבר קובה הייתה אחראית לייצוא 35 אחוזים מכלל הסוכר בעולם, כיום היא מייצאת רק 6.3 אחוזים. בשנים האחרונות, מאז עלייתו של הנשיא הסוציאליסט של ונצואלה הוגו צ'אבז, סיוע כלכלי מוונצואלה שיפר אף הוא את מצבה הכלכלי של קובה. הסיוע של ונצואלה מורכב מרביתו מהעברת 80,000 חביות נפט ביום, בתמורה לשירותים מקצועיים ותוצרת חקלאית. לאור השיפור המסוים במצב הכללי, בשנים האחרונות הידק המשטר הקובני שוב את שליטתו על הכלכלה, וביטל רבים מההיתרים שהעניק לתעשיות הפרטיות בשנות ה-90 המוקדמות. ב-2004 תמכה קובה באופן רשמי בשימוש באירו כמטבע הבינלאומי, ואסרה על השימוש בדולר האמריקני במדינה. ההגבלות הגוברות של הממשל האמריקני על ביקור בקובה, וסכום הדולרים שניתן להכניס למדינה, חזקו את שליטת המשטר הקובני על השימוש בדולרים במדינה. בעשור האחרון, קובנים קיבלו בין 600 מיליון דולר למיליארד אחד, מרביתם מבני משפחות בארצות הברית. ב-2001 מחקרים הראו כי רמת החיים הממוצעת בקובה נמוכה משהייתה מלפני התפוררות המשטר הסובייטי. המשכורות שמעניקה המדינה אינן מספקות את צרכיהם של רבים, ובמערכת תקצוב המנות חסרים מוצרים רבים. ככל שכמות ומבחר המוצרים שניתן לרכוש במערכת התקצוב פחתה, כך פנו יותר קובנים לשוק השחור כדי לרכוש מוצרי מזון בסיסיים, לבוש, מוצרים לבית ותרופות. בנוסף, בקובה עדיין נפוצה שחיתות בתעשיות הממשלתיות, וכך גם גניבת תוצרים של המדינה ומכירתם בשוק השחור. ב-2005 ייצאה קובה מוצרים בשווי 2.4 מיליארד דולרים אמריקניים, והיא נמצאת במקום ה-114 מתוך 226 המדינות או השטחים הנסקרים. קובה ייבאה מוצרים בשווי 6.9 מיליארד דולרים, והיא נמצאת במקום ה-87. שותפת הייצוא העיקריות של קובה הן הולנד, קנדה וסין, שותפות הייבוא המשמעותיות הן ונצואלה, ספרד וארצות הברית. המוצרים העיקריים שמייצאת קובה הם: סוכר, ניקל (25% מסך היצוא שלה), טבק, דגים, מוצרים רפואיים, פירות הדר, קפה ופועלים. קובה מייבאת מזון, נפט, לבוש ומכונות. החוב החיצוני של קובה מסתכם כיום ב-13 מיליארד, המהווים כ-38 אחוזים מהתוצר הלאומי שלה. לאחרונה נמצאו מצבורים גדולים של נפט וגז טבעי במים הטריטוריאליים של קובה בצפון המדינה. הרפורמות תחת ראול קסטרו לאחר שראול החליף את אחיו בשלטון קובה ב24 בפברואר 2008, הוא פתח בסדרה של רפורמות. ביניהם חוק דיור חדש שיאפשר לאזרחים ששוכרים דירות מהמדינה לקבל בעלות עליהן. ביטול איסור על שימוש בטלפונים סלולרים, שהיו מותרים עד אז לתיירים ועובדי מדינה. ביטול איסור לינה לתושבים מקומיים בבתי מלון לתיירים. היתר לקנות מחשב אישי ועוד. גאוגרפיה רוב שטחה של קובה הוא הררי בחופייה, קובה מישורית. קובה מורכבת מאיים רבים אשר שוכנים קרוב יחסית לחופייה הארוכים. קובה גובלת בגבולות ימיים בלבד, היא גובלת עם המדינות הבאות: בדרום - קובה גובלת גבול ימי עם ג'מייקה ועם איי קיימן שבשליטת בריטניה. בצפון - קובה גובלת גבול ימי עם ארצות הברית (מדינת פלורידה) ועם איי בהאמה (ביניהם: אנדורס ואיי טרקס וקייקוס). במערב - קובה גובלת גבול ימי עם מקסיקו. במזרח - קובה גובלת גבול ימי עם האיטי, המרוחקת רק 80 ק"מ. קובה שוכנת בתוך מפרץ מקסיקו וגובלת בים הקריבי, שהם שלוחות של האוקיינוס האטלנטי. דמוגרפיה היהודים בקובה בין הספרדים שהתיישבו באי בשנת 1511, לאחר כיבושו, היו בין השאר אנוסים, יהודים שאולצו להמיר את דתם בתקופת האינקוויזיציה. אל היהודים שהיו באי הצטרפו עם הזמן יהודים ו"נוצרים חדשים" מברזיל לאחר שנמלטו מכיבוש החוף הצפוני-מערבי על ידי פורטוגל, שרדפה את היהודים, וכן מהגרים מהולנד. בשנת 1914 הוקם לראשונה בקובה ארגון קהילתי ספרדי לרווחת התושבים היהודים. בשנת 1917 כבר חיו בקובה כ-2,000 יהודים, רובם בהוואנה. בשנות ה-30 החלו להיחקק חוקים שהגבילו את היהודים ואת ההגירה היהודית לתוך המדינה. נוסעי האונייה סנט לואיס שהפליגה מאירופה לקובה ועליה יהודים רבים שנמלטו מפני גרמניה הנאצית לא הורשו לרדת בקובה ולכן נאלצו לחזור לאירופה. בשנת 1952,חיו בקובה כ-12,000 יהודים. מהלכיו הכלכליים של פידל קסטרו שפגעו במצבם הכלכלי של יהודים רבים באי, הניעו את היהודים להגר. חלקם היגרו לארצות הברית ולפוארטו ריקו, חלקם למקסיקו וחלקם לישראל. כיום יש בקובה כ-1,500 יהודים בלבד בעיקר בערים הוואנה, סנטיאגו דה קובה וקאמאגויי. יהודי עשיר, ד"ר ריקרדו וולף (מייסד פרס וולף) מימן חלק מפעילותו של קסטרו בתקופת המחתרת ולאות תודה מונה על ידי קסטרו, לאחר שהגיע לשלטון, לשגריר קובה בישראל. | ||
|
הטקסט נערך ע"י מערכת Todos.co.il ומוגש בכפוף ל־GNU Free Documentation License, בשיתוף וויקיפדיה. הערך כולל תוכן מהדף http://he.wikipedia.org/wiki/קובה. |  | |