אינקה | |||
| אתרים המפנים לערך זה: אבן 12 הצלעות Piedra de los Doce Angulos, אוייטאיטמבו Ollantaytambo, אינקה ג'ונגל Inka Jungle, אינקה לודג' Inka Lodge, אינקה פאב מונטה רוסה Inka Pub Monte Rosa, איסלה דל סול Isla Del Sol, אל פוארטה El Fuerte, אתרי אינקה בסביבת קוסקו - כרטיס משולב , באניוס דל אינקה Los Banos del Inca, הריסות טסטיל Tastil Ruins, הריסות מוראי ומפעלי המלח מאראס Moray Ruins & Maras, ונטאניאס דה אוטוסקו Ventanillas de Otuzco, טרק - צ'אטאקילה - צ'אונאקה - מאראגואה Chataquila - Chaunaca - Maragua, טרק - אינקה טרייל Inca Trail, טרק - אל צ'ורו El Choro, טרק - צ`וקקיראו Choquequirao, מאצ'ו פיצ'ו Machu Picchu , סקסאי אואמאן Sacsayhuaman, פואנטה דל אינקה Puente del Inca, קוריגנצ'ה סאנטו דומינגו Qoriqancha Santo Domingo, קניון קולקה Canon Del Colca, תצפית Mirador de Cerro Santa Apolonia | |||
אינקה היה גם תוארו של הקיסר ששלט על עם זה, ואינקה הוא גם השם שנתנו הספרדים לאימפריה שלו. בירתה הייתה העיר קוסקו (Cuzco בספרדית, Qosqo בקצ'ואה), שנמצאת כיום בשטחה של פרו. לתקופה קצרה בהיסטוריה שלטה אימפריית האינקה על שטח גדול באמריקה הדרומית, שכלל חלקים מהמדינות המודרניות פרו, בוליביה, אקוודור, צ'ילה וארגנטינה. באימפריה זו חיו כ-6 מיליון איש בני עמים שונים, שדיברו ביותר מ-700 שפות. האימפריה התקיימה משנת 1200 בערך ועד כיבושה בשנת 1532. שנה לאחר מכן, הוצא להורג קיסר האינקה האחרון בידי הקונקיסטאדורים הספרדים. הקמת האימפריה אבות אבותיהם של בני האינקה התגוררו בפרו ככל הנראה החל משנת 2000 לפנה"ס. היו אלו ילידים שרעו עדרי לאמות וגידלו תפוחי אדמה במישורים של דרום פרו. מבחינה זו לא היו בני האינקה שונים משאר השבטים האחרים שבקרבם חיו. אגדה שנפוצה בקרב בני האינקה תארה את מוצאם כבני אל השמש "אינטי". על פי האגדה, נולדו לאל השמש ארבעה בנים וארבע בנות במערה באי השמש (הקרוי גם טיטיקקה) שבאגם טיטיקקה (על גבול בוליביה–פרו של ימינו), והם שהיוו את הגרעין המקורי לעם האינקה. בהנהגת אחד האחים מַאנְקוֹ קַאפַאק (Manco Capac, קצ'ואה: Manqo Qhapaq), יצאה הקבוצה לחפש אדמות פוריות. הם נשאו עמם מטה קדוש מזהב, שכאשר יינעץ באדמה פוריה ישקע בה עמוק, וזה יהיה האות להקמת עיר חדשה במקום. במהלך המסע נפטר מאנקו קאפאק משלושת אחיו בדרך זו או אחרת, ונותר היחיד מבני אל השמש והיה לשליטם הראשון של האינקה. כדי לקיים את טוהר מוצאו האלוהי נשא מאנקו קאפאק את אחותו הבכורה מאמה אוקלו (Mama Ocllo) לאישה. בכך החל מנהג שנמשך עד שהאימפריה הגיעה לקיצה, ולפיו, אף על פי שלקיסר האינקה היו נשים רבות, האישה הרשמית הייתה על פי רוב אחת מאחיות הקיסר. מסעה של החבורה הסתיים משהגיעו לעמק קוסקו שהיה כה פורה, שכאשר ננעץ מטה הזהב באדמה הוא שקע בה כה עמוק, עד שנעלם מן העין. העמק מצוי בגובה של 3,500 מ' מעל לפני הים, אך בשל קרבתו לקו המשווה נהנה מאקלים מצוין והתברך במים רבים מנהר הוּאַטַאנַיי. כך, על פי האגדה, נוסדה קוסקו בירת האינקה. (בערך בשנת 1200 לספירה). בעמק קוסקו כבר חיו בני עם אחר ואלה נלחמו בפולש. וכך קרה שבמשך כ-200 שנה נאלצו בני האינקה להשקיע את מרצם בסכסוכים בלתי פוסקים עם שכניהם. השינוי חל ב-1438, כאשר עלה לשלטון הקיסר התשיעי בשושלת האינקה: אינקה יופאנקי (Inca Yupanqui) שנטל לעצמו את הכינוי " פַּאצַ'אקוּטִי"ׁ(Pachacuti) (רעידת אדמה בקצ’ואה). במהלך 55 השנים הבאות כבשו פַּאצַ'אקוּטִי (1438 – 1471) ובנו טוֹפָּה אִינְקָה (1471 – 1493) את כל השטח שכיום מהווה את פרו וכן שטחים נרחבים באקוודור, בבוליביה ובצ'ילה. ראשונים הובסו העמים השכנים דוברי שפת האיימרה מאזור אגם טיטיקקה, הקולה (Colla) והלופאקה (Lupaca). אחריהם הובס עם הצ'אנקה (Chanca) שממערב, שהיה היריב הגדול ביותר לאינקה ושכמעט הצליח לכבוש את קוסקו. בנו ויורשו של פַּאצַ'אקוּטִי, טוֹפָּה אִינְקָה, הכניע את ממלכת קיטו האדירה (ששכנה באזור אקוודור של ימינו), עד שרק שבט גדול אחד, שבט צִ'ימו (Chimú) שבצפון פרו שהצטיין ברמתו התרבותית המפותחת, הוסיף להתנגד לכובש. לאחר שטופה אינקה הביס את בעלי הברית הצפוניים של הצ'ימו ועקף את הביצורים שנועדו להגן על השבט מדרום, נכנע יריב אחרון זה. הדרך בה הצליחו פַּאצַ'אקוּטִי ובנו לנצח את העמים האחרים הייתה שילוב בין עורמה דיפלומטית לכשרון צבאי. צבא האינקה היה מאורגן היטב בהשוואה ליריביו וגדל עם הרחבת האימפריה על ידי צירוף התושבים הנכבשים לצבא. לפני כל מסע כיבוש, נעשה ניסיון לשכנע את שליטי היריב להיכנע ללא קרב, ובתמורה יושארו לשלוט על שטחיהם במסגרת אימפריית האינקה (הגם שיועץ מטעם האינקה יופקד על "המדיניות הגבוהה"), ילדיהם יקבלו חינוך מלא, והיחס אליהם יהיה כאל אצילים בהיררכיה של האינקה. לעומת זאת אם יתנגדו, יוענשו ללא רחם. אם לא הספיקו תנאים אלה ומראה הצבא בן 200,000 הלוחמים לשכנע את היריב, ניתן האות להסתערות שבה בדרך כלל נוצח היריב, וחיל מצב מבני האינקה הוצב בשטח הכבוש. בעקבות החיילים באו פקידי ממשל ומהנדסים ולשון האינקה, הקצ’ואה, הוכרזה כשפה הרשמית. אם נעשו ניסיונות של מרד הייתה האוכלוסייה כולה צפויה להגליה. גדולתו של פַּאצַ'אקוּטִי הייתה לא רק בשדה הקרב. הוא כונן אימפריה אדירה על פי עקרונות מוגדרים היטב ובאופן שיטתי להפליא. המבנה הארגוני ההיררכי, אפשר לעם קטן יחסית לייצר ממאות שבטים שונים, יושבי אזורים גאוגרפיים שונים בתכלית ונבדלים במנהגיהם, לשונותיהם, עיסוקיהם ואמונותיהם, אימפריה אחת בת 6 מיליון נפש. גאוגרפיה אימפריית האינקה הייתה קרויה בפיהם "ארץ ארבעת הרביעים" (טאוואנטינסויו). האימפריה השתרעה לאורך של 4,000 ק"מ מצפון לדרום, לאורך שלשלת הרי האנדים הגבוהים. ממערב למזרח עברה ממדבר אטקמה, המדבר היבש ביותר בעולם, ליערות הגשם המהבילים של אמאזוניה. נהר האנקאסמאז'ו המשמש כיום כגבול בין קולומביה לאקוודור שימש כגבול הצפוני של אימפריית האינקה, ונהר המַאוּלֶה המצוי דרומית לסנטיאגו דה צ'ילה בירת צ'ילה, שימש כגבולה הדרומי. האינקה שלטו על שרשרת הרי האנדים, שרק הרי ההימלאיה גבוהים מהם. חיי היומיום התנהלו ברום של 4,500 מ', והפולחן הדתי התבצע בגבהים של עד 6,600 מ' הר ז'וז'איז'קו (Llullaillaco) בצ'ילה - אתר הקורבן הגבוה ביותר של האינקה הידוע כיום. דרכים נבנו אל ההרים, במות פולחן נבנו על פסגותיהם, ולשם כך הושקע זמן רב בהובלת אדמה, סלעים ועשב לגבהים עוינים אלו. אפילו לאדם המודרני, עם ציוד הטיפוס המתקדם והלבוש האלפיני, קשה להתאקלם ולעבוד בתנאי הסביבה הקשים (קור ויובש עז, אוויר דליל לנשימה) האופייניים לגובה רב. היכולת של האינקה לתפקד בסביבה כזו, כשהם נעולים בסנדלים בלבד, מתמיהה עד היום. כלכלה כלכלת האינקה הייתה כלכלה מתוכננת והתבססה על חקלאות. האדמה כולה הייתה רכוש המדינה, אך הוחכרה לאיכרים בהתאם לצורכיהם. המדינה קבעה לכל אזרח ואזרח חובת עבודה בין אם בשדות של המדינה, בשדות השייכים לכוהנים, בעבודות ציבוריות (דרכים וגשרים), במכרות הזהב והכסף או בשרות צבאי. שיטה זו הייתה קרויה מיטה (mita). בנוסף כל אזרח ואזרח היה חייב למסור שליש מתוצרתו למדינה, ושליש נוסף לכוהני הדת. השליש הנותר נועד לסיפוק צרכיו הוא. תמורת מסירת התוצרת, קיבל האזרח טובין אחרים בתמורה. נשים קיבלו הקצבה לצמר, ולזקנים ולחולים סופקו מזון ושאר מצרכים על חשבון המדינה, חינם אין כסף. חקלאות בשיאה של אימפריית האינקה (סביב 1400 לספירה) היו שטחי החקלאות מפוזרים מקולומביה ועד צ'ילה. האיכרים עיבדו גידולים חקלאיים במישורי החוף היבשים, על מורדות הרי האנדים ועמוק ביערות של האמזונס. כיום מעריכים כי האינקה גידלו כשבעים סוגים של יבולים. רשת הדרכים המפותחת של האינקה אפשרה את חלוקת התוצרת החקלאית למרחקים. מוצרי החקלאות הראשיים של האינקה היו: תפוחי אדמה, תירס, בטטות, פלפל, דלעת, שעועית, בוטנים, קינואה (סוג של דגן מקומי) וכותנה. תפוח האדמה היה המוצר החשוב ביותר. האינקה גידלו 240 זנים של תפוחי אדמה. מכיוון שתפוח האדמה מסוגל להחזיק מעמד בכפור, האינקה גידלו אותו בגבהים של עד 4,600 מ'. בגבהים כאלו יכלו האינקה לנצל את הפרשי הטמפרטורה הגדולים שבין היום ללילה על למנת לייבש את תפוח האדמה ולבסוף לייצר ממנו קמח. המוצר השני בחשיבותו היה התירס, שהאינקה גידלו 20 זנים ממנו. התירס גדל בגבהים של עד 4,100 מ'. האינקה צרכו אותו טרי, מיובש או מטוגן. מהתירס ייצרו האינקה גם את המשקה האלכוהולי דמוי הבירה הקרוי צ'יצ'ה (chicha). צמח הקוקה אף הוא גודל בידי האיכרים ויועד לצריכה על ידי האצולה. האינקה היו הראשונים ביבשת אמריקה שבנו מערכות השקיה. האיכרים בנו טרסות במורדות ההרים, השקו את שדותיהם ונהגו לדשן את אדמותיהם בגואנו (לשלשת של עופות) או בשיירים של בשר לאמות. כל "איילו" (קהילה המורכבת מכמה משפחות) עיבדה במשותף את השדות. כל העבודה נעשתה ביד, שכן לאינקה לא היו בהמות עבודה והם לא הכירו את הגלגל. לאיכרים היו כלי עבודה פשוטים: מקל חפירה, מחרשת עץ כבדה (taclla) שנמשכה ביד, אלה שבראשה אבן לשבירת הרגבים, ומעדר שהלהב שלו עשוי ברונזה. בעלי החיים שהאינקה גידלו למאכל כללו חזירי ים, ברווזים וכלבים. בעלי החיים החשובים ביותר לאינקה היו דמויי הגמל: הלאמה, האלפקה והוויקוניה. בנוסף להיותם חיות המשא של האינקה, שימשו הלאמה והאלפקה כמקור לצמר גס שממנו ארגו שמיכות, הגללים שלהם היוו דלק לחימום, ובנוסף שימשו הלאמות כמקור לבשר וכקורבן בחגים העיקריים. הצמר המעולה ביותר בא מהוויקוניה הפראית, שנלכדה, הצמר שלה נגזז, ואז שוחררה שוב. ציד האינקה נהגו לצוד בעלי חיים בעזרת חיצים וקני נשיפה. הם צדו בעיקר צבאים ואריה הרים (פומה). שיטת הצייד הייתה שימוש במספר רב של ציידים שיצרו מעגל שסגר על בעלי החיים הניצודים. האינקה גם ניזונו מדגים שדגו בנהרות ובאגמים. מקדשים המקדש הידוע ביותר של האינקה היה מקדש השמש בקוסקו. מקדש גדול נוסף שעדיין קיים מצוי בוילהשואמאן (Vilcashuaman). מקדשים נוספים היו קיימים בסמוך לפסגות הגבוהות בפרו, בקארנקוי (Caranqui) שבאקוודור ועל האי טיטיקקה (הקרוי גם אי השמש) שבלב אגם טיטיקקה. מקדש השמש (קוריקאנצ'ה (Koricancha) בשפת האינקה) המצופה לוחות של זהב, חלש על הכיכר המרכזית של קוסקו, ובכך הדגיש את חשיבותה של קוסקו כעיר קדושה וכמרכזה הדתי של הממלכה. הוא היה בנוי כמיטב המסורת של האינקה מאבנים שהותאמו זו לזו ללא שימוש במלט. היקפו היה 360 מ'. בתוך המקדש היה תבליט גדול עשוי זהב של השמש. בחלק אחד של המקדש, המתחם המוזהב, היו דגמים מזהב של קלחי תירס, לאמות ורגבי אדמה. בסמוך למקדש השמש היה משכנן של "בתולות השמש" (אקלאוואסי (Aqllawasi) בשפת האינקה). אחרית דבר אימפריית האינקה האדירה הוכנעה על ידי פחות ממאתיים ספרדים. אך הסיפור לא תם בכך. השליט שמינה פיסרו כ"בובה", מאנקו קאפאק נמלט, הקים מחדש צבא והטיל מצור על העיר קוסקו (1536). רק תגבורות שהגיעו שנה אחר כך שיחררו את חיל המצב מהמצור. מאנקו קאפאק המשיך להלחם בספרדים, כאשר נחל לעתים הצלחה כשנקט בטקטיקה של לוחמת גרילה. הוא מצא את מותו בידי ספרדים שמרדו בפיסרו ושלהם הסכים לתת מקלט. יורשו "טופאק אמארו" המשיך במלחמת גרילה מהעיר וילקבמבה עד שזו נפלה בידי הספרדים בשנת 1572 והוא הוצא להורג. הספרדים דיכאו את האינקה ואת המסורת שלהם. בלא הכלכלה הריכוזית של האינקה, ושיטות החקלאות שלהם הפכו שטחי האימפריה לשעבר להיות אחד מהאזורים מוכי העוני שבעולם. המרידה של טופאק אמארו שימשה מקור השראה למנהיג מורדים אינדיאנים במאה ה-18, טופק אמארו השני, וכן לשמה של תנועת המחתרת האורוגוואית הקרויה: "התנועה המהפכנית טופאק אמארו" והידועה יותר כ"טופאמרוס". תנועת מחתרת נוספת שקיבלה השראה מהאינקה הייתה תנועת המחתרת הפרואנית " Sendero Luminoso " (הנתיב הזוהר). האידאולוגיה שלהם היא שילוב של מאואיזם והכלכלה המתוכננת של האינקה. | |||
|
הטקסט נערך ע"י מערכת Todos.co.il ומוגש בכפוף ל־GNU Free Documentation License, בשיתוף וויקיפדיה. הערך כולל תוכן מהדף http://he.wikipedia.org/wiki/אינקה. |  | ||